להפריט את המתים ואת הזיכרון

(אסף)

לפני שנתיים החליטו מספר עיריות להפריט את טקסי יום הזיכרון שלהן. נשים את הדברים על השולחן – זה מה שהיה ושלא ינסו לכבס את זה במילים יפות כמו "מיקור חוץ" או "מתן זיכיון" (ואפילו – "כיסוי הוצאות"). בעקבות ביקורת ציבורית ופרסום באמצעי התקשורת, המהלך נעצר ברגע האחרון. אני לא אתפלא אם גם עכשיו זה קרה מתחת לאף שלנו, אבל בינתיים פורסם דבר אחר: אמנים מוכרים שמבקשים תשלום (וגם גבוה למדי) על הופעה בטקסי זיכרון. לזה נקדיש פוסט נפרד, ובינתיים אני מביא שוב את דבריי בעניין שפורסמו כאן ב6.5.11. אני חושב שהם עדיין רלוונטיים.

הנה, זה קרה: עיריית ירושלים גובה תשלום כניסה לטקס יום הזיכרון – 95 ₪. משפחות שכולות זוכות להנחה. זה מאוד מקומם אותי, אך זה לא מפתיע. מדינה שמפריטה הכל – נמלים, שמורות טבע וגנים לאומיים, דואר, תעשיית נשק, בני אדם – תפריט גם את המתים שלה, ובמיוחד את אלו שמתו כששירתו אותה.

עיריית ירושלים (וגם עיריות נוספות, ככל הנראה) החליטה שהשנה תמסור את הפקת טקס יום הזיכרון העירוני לידי חברה פרטית וזו בתמורה תבקש תשלום כניסה 'סמלי' ל"כיסוי הוצאות". למעבר של רשויות ציבוריות למבט כלכלי על האזרחים שלה קוראים הפרטה. הרציונל הכלכלי של המדיניות הזו אינו הוגן – אנחנו בתור תושבי רשות או עירייה לא אמורים "לכסות הוצאות" של הרשות שתחתיה אנו חיים, כמו גם שלא אמור להיות לנו שום עניין שהיא תישאר בעודף או ברווח – המושגים האלה פשוט לא אמורים להיות קיימים כשמדובר בהוצאה שאמורה להיות לטובתנו. אנו איננו צריכים לפחד שהרשויות לא תוכלנה לעמוד בזה וזאת למרות הפחדותיהן החוזרות והנשנות. אסור לנו לפחד, וזאת כדי שהביקורת הערכית שלנו תישמע. 

הרציונל הכלכלי של ההפרטה מאפשר למעשים להתעלם מהרציונל הערכי של המחשבה על מרחב ציבורי – אפשר לתמחר הכל, אפשר להשוות בין דברים לפי הערך הכספי שלהם, אפשר להכניס את האזרחים למשחקי הרווח וההפסד של הרשויות וקבלני המשנה שלהן. אפשר לעשות את זה גם למתים והרוגים, לזיכרון ולמשפחות שלהם. אפשר להתעלם מכך שהגוף ה'ציבורי' היחיד, שאין לנו בעלות עליו ושנוהג בנו בשוויון הוא התולעים באדמה.

באוכלן הן אינן מבדילות מי עשיר ומי עני, מי שווה יותר ומי שווה פחות, מי באלפיון העליון ומי בתחתון, מי באש ומי במים. לכל היותר, היינו רוצים שגם בחיים ינהגו בנו כך, אך זה אינו המצב – ככל הנראה הגיע הזמן לנהוג במחיר של המתים כבמחיר של החיים, וכך יכנסו לטקסים רק הורים שכולים בעלי אמצעים, רק כאלו שיכולים לממן את זיכרון המתים שלהם, שאינם צריכים לנסוע לטקס באוטובוס או ללכת ברגל ומסוגלים לזכור את המתים שלהם סובב השעון כי אין להם דאגות אחרות. הביקורת שלי אינה עליהם אלא על רשות ציבורית שמחליטה שהמצב הזה טוב, נוח ונראה הגיוני לגמרי עבורה. כי אם לזה נסכים, אז הכל הולך.

אז המדינה שמחליטה עבורנו מה ראוי לזכור עכשיו מחליטה גם מי ראוי לזכור. בצפירות הזיכרון הקרובות אני אוריד את הראש אך לא מצער המתים, אלא מצער על החיים שבקושי יכולים להרשות לעצמם חיים, ועכשיו גם נדרשים להרשות לעצמם את הזיכרון שלהם. זה גם משאיר אותי במחשבות לגבי מקומי בטקס זה או אחר בכלל. מדוע? כי הפעם נוסף לויכוח הרגיל הנסוב לגבי אחריות המדינה למתים שלה, גם התהייה עד כמה היא באמת אחראית לחיים שלה.

לקריאה נוספת:

חגית אישה – למה אני צריכה לשלם על טקסי זיכרון ?

אמיר דולב – ברוכים הבאים למסיבת יום הזיכרון

נתי טוקר ואופיר בר-זהר – מלחמת הרייטינג של יום הזיכרון

עינב שיף – מדוע ביטל ברי סחרוף השתתפות בהופעה ליום הזכרון ?

כתבה בערוץ 10 על העניין

קבוצה בפייסבוק נגד הפרטת טקסי הזיכרון

\עדכון: עיריית ירושלים החליטה לבטל את התשלום ולהחזיר את הכסף לרוכשי הכרטיסים, 5000 אנשים במספר. יופי, הנזק צומצם, אך הרשו לי להתפלא ולכעוס על 5000 האנשים שהעיזו להסכים לכך ולשלם את הסכום. \עדכון

מודעות פרסומת

אודות האבסורד

זה לא אמיתי.
פוסט זה פורסם בקטגוריה (אי) כבוד למגזר, לא שמתי לב?. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובתך להלן

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s