איכילוב בסערה – פרק ראשון: הניתוק

הטקסטים בסדרה הבאה התבשלו אצלי כבר זמן מה, והגיע הזמן שיצאו החוצה. נתחיל מהסוף, או יותר נכון מהאמצע של הסיפור – בליל הסערה הגדולה נולדה בתנו הבכורה בבי"ח 'ליס', מטחנת הכסף הגדולה של ביה"ח איכילוב. שלא תטעו – אין לי טענות של ממש כלפי המקום: מדובר בצוות מעולה של מיילדות ורופאים; אם כי יכול להיות שלבד מהעילוי לכשעצמו, זה שהיינו די לבד שם (לצד שתי יולדות אחרות) כנראה מאוד עזר – זכינו להרבה מאוד תשומת לב בעת הלידה עצמה. בגלל הסערה, תחושת הניתוק ליוותה אותנו, ואותי במיוחד. חיכיתי לזמן הזה בעיקר כדי להתנתק מכל מה שקורה מסביב. זה נשמע כמו קלישאה, וגם חברים סיפרו לי שזה מה שקורה ולא האמנתי, אבל במידה מסוימת זה קורה. פשוט לא איכפת משום דבר.

אבל, וזה אבל גדול, נוכחתי לדעת בהמשך שאי אפשר באמת להתנתק. הרבה דברים קרו מסביבנו. במהלך הלידה ואחריה, ככל שהזמן עבר, התחלתי לקרוא את המקום ולנווט בו, גם פיזית, גם מחשבתית. תחילה התוודעתי לצוות הרפואי שהיה באמת נחמד וטוב אלינו, אח"כ ליולדות האחרות ולמלווים שלהם, ואז לכל השאר. זה היה הדבר שבאמת עניין אותי – מיקרוקוסמוס שהתגלה לפניי עוד קצת קודם לכן, בנקודה אחרת של הסיפור שנעבור אליה כעת.

בערך חודש וקצת לפני כן, המליצו לנו לערוך סיור בחדרי לידה, שנערך בחינם, כדי שנוכל לבחור לאן ללכת (במידה ואכן נוכל לבחור, ולמזלנו הרב כך היה). למי מכם שעדיין לא עבר את זה – זו זכות שמוקנית לכל אזרח ובחינם, ללא קשר לקופת החולים שהוא רשום אליה. זה למעשה הטיפול הרפואי היחיד שאין אליו רשימת תורים ארוכה ותמיד יקבלו אותך בברכה בכל שעות היממה. זוגתי היקרה רשומה בשירותי בריאות כללית, והנוהל שלהם (ובניגוד מוחלט לחוק זכויות החולה) הוא להמליץ לסייר וללדת בבתי החולים שלהם בלבד ו"שוכחים" לספר ליולדות שהן יכולות ללכת לאן שבא להן. אבל כל בתי החולים דואגים לכך שליולדות יבוא גם יבוא לבוא אליהם.

עשינו רק סיור אחד – ב'ליס'. קיבלנו כבר את ההמלצות מראש לשם. הסיור הכיל הכנה מקוצרת ללידה עצמה שכללה עצות שונות ומשונות, והדובדבן שבקצפת היה לבקר בחדרים עצמם. פה התחיל הסופרמרקט – מדריכת הסיור, אחות מיילדת בימים כתיקונם, החלה להציע ליולדות לעתיד שירותים שונים בתשלום במידה וחדר לידה רגיל לא מספיק להן – אחות מיילדת אישית בעת הלידה; מרכז לידה שמאפשר ליולדת ללדת בתנאים הרבה יותר נוחים, חווייתיים וצבעוניים, כאילו הייתה בבית; והיהלום שבכתר – מלונית 'ליס' שנמצאת ממש מעבר לפינה בבניין השני, עם גשר המחבר בין המחלקות – במקום המעבר למחלקת יולדות לאחר הלידה, מועברת היולדת לאחר הלידה למעין "בית מלון" בעל כך וכך כוכבים ובו היא ותינוקה מקבלת יחס של מחלקה ראשונה. אגב, זה דימוי שמאוד אהוד על מנהלי בתי החולים. וכל זאת תמורת אלפי או עשרות אלפי שקלים, ואפשר לשלם בכל דרך שרק תרצו – הכינו את הארנקים, גברים! לנשים שלכם מגיע יותר!

התעצבנתי קצת, אבל שתקתי. רציתי להתנתק, אבל השר"פ המקולל נחת עלי עוד לפני שבכלל התחלנו. כדאיב החלט לקרוא את כל כתבותיה של כתבת הבריאות המוכשרת ביותר של דהמרקר, רוני לינדר-גנץ, כדי להבין – לבד מהמלונית שחוקיותה מעורפלת ביותר (כי היא ליד בית החולים – עוד אחזור לכך בהמשך), ההצעות שהציעה האחות בסיור היו עבירה בוטה על החוק – אסור לבי"ח ממשלתי למכור שר"פ בעצמו ובתוך תחומו שאמור להיות ציבורי בלבד. פרופ' גבי ברבש, מנהל ביה"ח איכילוב, התראיין על כך רבות והתגאה על כך שהשר"פ אצלו אסור והרופאים שעובדים אצלו לא מקבלים פרטי בתוך בית החולים, אם כי הוא תומך תמיכה מסוימת בהכנסת שר"פ לבתי החולים הממשלתיים (וכפי שתיאר לאחרונה בראיון למוסף "הארץ", חיבתו לטייקונים ולכסף שהם שופכים על המוסד שהוא מנהל גדולה מאוד). כמובן שאף אחד לא אומר כלום על מה שקורה מעבר, אבל זה לא עניינינו כרגע. אחזור להצעות – לא הופתעתי בכלל, לצערי, אך קשה לי להאמין שפרופ' ברבש לא אמר אמת. אני בכלל לא בטוח שיש לי מה לעשות עם המידע הזה, ובוודאי קשה לי להאמין שהאחיות המיילדות באמת מאמינות שכדאי ליצור מעמדות בביה"ח עצמו, אבל הן פשוט עושות את זה. יותר מאוחר התברר לי גם איך. אני לא אוהב סופרמרקטים, במיוחד איפה שהם לא אמורים להיות.

אז לא קנינו. שלא להפתעתנו הרבה וכאמור קיבלנו יחס מצוין גם בלי לשלם לאף אחד. יש שירותים שברור, לפחות ברור לי, שאין בהם צורך. למה? כי כבר שילמו עליי. יותר נכון, כבר שילמתי את זה במיסים. ביה"ח מקבל מהמדינה קצת יותר מ12,000 ₪ על כל לידה שמתרחשת בתחומו (אני לא מדייק – יתכן והסכום יותר גבוה, אבל מי סופר). היולדת מקבלת 1700 ₪ כדי לקנות לעצמה משהו יפה, וגם קצבת ילדים של 140 ₪ לחודש באדיבות שר האוצר הנפלא והמופלא שלנו. באמת תודה. ולכן, הלידה עברה ממש טוב – לא פלא שהצוותים בחדרי לידה מוכשרים יותר ממקומות אחרים במערכת הבריאות, ויש לי למה להשוות. הצוות במחלקת היולדות היה, אה, בסדר. יותר הזכיר לי את מה שאני כבר מכיר.

לא יכולתי באמת להתנתק, ואני לא בטוח שבאמת אפשר. מה שהיה מוכר לי מהעולם החיצון התכנס פנימה, עם או בלי הסערה, לתוך בי"ח איכילוב. והרי מסקנה קצרה לועדת גרמן שבקרוב תסיים את עבודתה – תפסיקו כבר לקשקש קשקושי קשקושים ותתחילו לשפוך כסף והרבה על מערכת הבריאות הציבורית, כדי שהאחיות לא יתנהגו כמו קופאיות בסופרמרקט. אבל אל תטעו, זה לא הכל. בהמשך אספר עוד כמה סיפורים מעניינים על שהתרחש בסערה באיכילוב. הישארו עימנו.

מודעות פרסומת

אודות האבסורד

זה לא אמיתי.
פוסט זה פורסם בקטגוריה (אי) כבוד למגזר, הגות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על איכילוב בסערה – פרק ראשון: הניתוק

  1. אפרת הגיב:

    אז קודם כל, מזל טוב!!
    יצא לי להיתקל בסופרמרקט שאתה מציין אבל בעיקר מקריאה ראשונית בפורומים השונים כהכנה ללידה.
    בתור תושבת הצפון , לשעבר, בחנו כמה בתי חולים במרכז ועוד אחד בצפון. אני הורסת את ההפתעה. בחרנו ללדת בצפון.
    במרכז ראינו את אסף הרופא וקפלן. (אנחנו ראשל"צ).
    שקלנו לעשות סיור בליס ובתל השומר ובחרנו לוותר לאחר שקראנו וקבלנו המלצות חמות להתרחק משם כיוון שבתי החולים הללו נוטים להיות עמוסים במיוחד ובמצב שכזה היולדת מרגישה על בשרה את העומס.
    לדוגמא, קולגה שלי לעבודה שילדו בתל השומר, הציעו להם , ספק דחיפה ספק הצעה רפואית לקבל זירוז. לאחר כמה שיחות הם הבינו שהסיבה שקבלו את ההצעה היא כיוון שהבית חולים עמוס ורק בזירוז יוכלו לקבל את היולדת ולטפל בה מאשר, לא יודעת, להמתין ולראות איך הגוף עושה את שלו, אבל למי יש זמן לזה.
    בכל מקרה, את הסופרמרקט תראה באסף הרופא . מציעים בחום את המלונית שלהם ודוחפים אותה חזק.
    על אסף הרופא ויתרנו לאחר התרשמות של חברים ופורמים מהצוות שלהם והגישה הרפואית שנוטה יותר למיילדת מאשר ליולדת.
    בקפלן, ההתרשמות היא שהצוות נהדר אבל בית החולים מיושן למרות החידוש שנעשה בחדרי היולדות.
    ולבסוף בדקנו את פוריה, ליד טבריה.
    עכשיו, הבית חולים מדהים. הצוות מדהים והחדרים בית מלון. והכל בלי לשלם תוספות כאלו או אחרות.
    לגבי השר"פ , לדעתי האישית במידה והצוות הרפואי יהיה מתוגמל בהתאם כמו גם מספיק ממנו בבית החולים היולדת תוכל לקבל באמת לידה מדהימה למרות הקשיים.

    • האבסורד הגיב:

      אהלן אפרת, תודה 🙂
      זה נכון שאם הצוות יתוגמל בהתאם, לא יהיו בעיות; אבל עוד לפני מה שאנחנו חושבים על שר"פ, כדאי להבין שהצוות עצמו לא מתוגמל ממנו ממש – יתכן והם מקבלים איזה פירור או שניים, אבל רוב הכסף הולך לקופת בית החולים; וגם, שזה לא חוקי – אסור להם לעשות את זה (לפחות עד שועדת גרמן תחליט אחרת). אני עוד אדבר על זה בהמשך, גם על המלונית.

      זה נכון שבאמת מציעים-דוחפים זירוז כדי לפנות מקום, אם כי במקרה שלנו, כמו שכתבתי, היה הרבה מאוד מקום. איכשהו יצא לנו טוב. במקרה שלנו, נתנו לגוף לעשות את שלו עד שנמאס לנו כי שום דבר לא זז, ואז העניין נגמר בערך תוך 10 דקות. היו דברים נוספים מעניינים שנתקלנו בהם בדרך.

      אני ממליץ מאוד בעניינים האלו של זכות הבחירה והעומס לקרוא ב"מכתבים לבריאות", שאת תחילתו פרסמתי גם אצלי לפני זמן מה, של ואן-דר-גראף-אחותך – אלו חוויות לא מלבבות במיוחד, שקשורות ישירות לניסיון לפתור את הבעיה באמצעים הלא נכונים.

תגובתך להלן

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s