אף לא מיטה אחת לרפואה

(הפוסט נכתב במקור ע"י ואן דר גראף אחותך, ומובא כאן באדיבותה ובאישורה)

חברות, חברים, אחיותיי ואחיי למשפחת האדם, הטו לי אוזן. אספר לכם סיפור קטן עלי ועל כולנו.

כשאחות ורופאת משפחה בקופת חולים מסתכלות על החתך שנשאר לך בגב מהניתוח לפני חודש, מצקצקות בכובד ראש ואומרות שכדאי שכירורג יראה את זה, את נוטה לא להתווכח. לכן מיהרנו, ואן דר אמא ואני, לבית החולים הקרוב, הלא הוא "השרון", כדי שכירורג יסתכל על הפצע ויגיד לנו אם יש סיבה לדאגה או שאפשר לחזור הביתה בלב שקט. עברה כשעה עד שהתקבלנו לבדיקות ראשוניות אצל אחות עייפה ועצבנית – לחץ דם, חום, שאלות כלליות – ועוד כשעה וחצי עד שהגענו לחדרו של הכירורג. הכירורג העייף והעצבני קיבל אותנו לחדרו, ואז מלמל משהו על התייעצות ונעלם לעשרים דקות. המשכנו להמתין. כשהכירורג שב, הוא טען שאינו מוכן לטפל בחתך מניתוח שלא הוא ביצע (?) וסירב לטפל בי (?!?) תוך שהוא ממליץ לי לגשת למיון של בי"ח שיבא, כי שם בוצע הניתוח.

כך שאחרי כשלוש שעות שרובן המתנה וסופן דחייה על ידי הרופא המטפל, ניסינו לקבל שחרור מבית החולים, והמזכירות לא הסכימו לתת לנו ללכת עם ההפניה המקורית שקיבלנו במרפאה לגשת למיון. לדברי מנהלת המזכירות, "אני צריכה לגבות את התשלום, 856 ש"ח, מקופת החולים". – "על מה בדיוק את גובה תשלום?" שאלתי אותה. "הרופא שלכם סירב לטפל בי". קיבלתי תשובה בנוסח אה-בה-ציגלה-מה-זה-מה-יש-תביאי-את-הטופס. ציידו אותנו בצילום של ההפניה המקורית, ומשם המשכנו לחדר המיון בשיבא.

בשלב זה, אנשות ואנשים, כבר היינו מדוכדכות, עצבניות וכאובות. ואן דר אמא היא לא אדם בריא במיוחד, ואני הייתי כאמור קצת פחות מחודש אחרי ניתוח גב. אפילו את השעתיים וחצי של ישיבה במיון של בית חולים "השרון" היה אסור לי לעשות, טכנית, והנה נשלחתי להמתין שוב. ובכל זאת, החשש מפני זיהום בעמוד השדרה גבר על העייפות. שוב התקבלנו על ידי מזכירה, והתיישבנו לחכות. מיון ראשוני אצל האחות. תור לרופא. לקיחת דם. המתנה. המתנה. המתנה.

בשלב מסוים כל הגוף שלי זעק מרוב כאבים. אחרי ישיבה של שעתיים וחצי בחדר מיון אחד ועוד שלוש שעות בחדר מיון שני, כשאני לא אמורה לשבת יותר מחצי שעה רצוף לכל היותר בהוראת הרופאים, חיפשתי נואשות מקום לשכב בו קצת. האפשרויות שעמדו לרשותי היו כדלקמן: לשכב על הרצפה, כשאין לי שום דרך להתכופף ושום דרך לקום לאחר מכן, וסביר שזו לא אופציה הגיינית במיוחד; לשכב על שורת מושבים בחדר ההמתנה, אפשרות לא מאוד נוחה לגב ולא לגמרי הוגנת כלפי הממתינים האחרים לטיפול, כי חדר ההמתנה הפך לצפוף יותר ויותר מרגע לרגע; לבקש מהאחיות שיתנו לי מיטה לשכב בה. בחרתי באופציה השלישית, והלכתי להתחנן על נפשי.

"אין לי מיטות", אמרה לי האחות העייפה והעצבנית במיון אורתופדיה. "לכי דברי עם האח הראשי במיון הכללי". – "מה פתאום באת לכאן?" התרגז עלי האח הראשי במיון הכללי, "לכי דברי עם האחות במיון אורתופדיה". אני לא טובה בלהיות כדור פינג-פונג, אז בלעתי את רוקי, התהלכתי קצת במסדרון, והשתדלתי לזכור שאנחנו כאן למטרה חשובה. אני חזקה, אני יכולה לעמוד בכאבים.

או שלא. אחרי חמש שעות המתנה במיון שיבא, שהגיעו אחרי שלוש שעות המתנה במיון השרון, שהגיעו אחרי שעה של המתנה והתרוצצות בקופת החולים, פשוט לא יכולתי יותר. הלכתי שוב לאחות הראשית של מיון אורתופדיה, ואמרתי לה "אני יודעת שעמוס פה היום, אבל אני נמצאת בסיכון של גרימת פריצת דיסק נוספת לעצמי. אני לא יכולה לעמוד או לשבת יותר. אני חייבת לשכב". – "אין לי מיטה!" נבחה עלי האחות העצבנית והעייפה ודחפה אותי החוצה מחדר הבדיקות, "לכי למיון הכללי. אם אין להם מיטה, אין מה לעשות!"

הסצינה הסופית נדמתה לטיוטה שנזנחה מתוך מחזה של חנוך לוין: מצד אחד, אישה צעירה ומנותחת-גב, מותשת מיום שלם של התרוצצויות, עמידה וישיבה לסירוגין, דחיות של רופאים ואחיות ומזכירות, ממררת בבכי ומנסה להסביר לאח הראשי של חדר המיון שהיא פשוט לא יכולה לעמוד יותר, כי נשבר לה הגב, שלא לדבר על הזין, מרוב ההמתנה הזו. מצד שני, אח ראשי של חדר מיון בתפוסה של יותר מ-100%, צועק על האישה הצעירה דברים בנוסח "אין לי מיטה! מה את רוצה שאני אעשה, שאקח אותך 'שק קמח' על הגב שלי?? אין מיטות!! אין!!!"

בעקבות המהומה, הכירורג העצבני והעייף שהיה במקום הודיע לי שהגיעו סוף סוף תוצאות הבדיקות, אין סכנה מיידית מהחתך, ואני יכולה להתאשפז ללילה ליתר ביטחון, או לחזור בעוד יומיים ולנסות לתפוס את המנתח שלי ישירות במחלקה. ויתרתי על תענוג האשפוז, והלכנו – יותר נכון, דידינו – הביתה.

מה שעצוב באמת הוא שזו לחלוטין לא אשמת הצוות. אכן, לא היו מיטות. אכן, היו יותר מטופלים ממה שהמקום מסוגל להכיל. יחד איתנו בחדר ההמתנה היו איש עם כוויה חמורה ברגל, ילדה עם אצבעות שבורות, אישה עם חשד לאפנדיציטיס, איש מבוגר עם חשד להתקף לב. כולם ישבו וחיכו, שעות על גבי שעות. לא בגלל רשעות הרופאים ואטימות המערכת, אלא בגלל שבמילים פשוטות, מערכת הבריאות במדינה לא יכולה לספק את צרכי האוכלוסייה. זו אשמתם ואחריותם הישירה של הממונים על תקצוב ותחזוקת המערכת הזו, דהיינו, שרי הממשלה.

חזרתי הביתה במצב כמעט אובדני. למזלי, יש לי חברות טובות שמושיטות מדי פעם יד לתוך החשיכה שאני נמצאת בה, טופחות על זרועי ומזכירות לי שיש אור בחוץ. אחת מאותן חברות הציעה לי להפוך את התסכול והעצבים למשהו מועיל. ובכן, אני רוצה לעשות זאת, אבל אזדקק לעזרתכן ולעזרתכם. הנה מה שאני מציעה.

כמעט לכל אחת ואחד מאתנו יש סיפור על טיפול לקוי, המתנה של שעות ארוכות, הגעה לרופא/ה או לאח/ות עצבני/ת ועייפ/ה, היתקלות בקיר של בירוקרטיה, סבל כזה או אחר בגלל חוסר היכולת של מערכת הבריאות לתת מענה הולם לתחלואינו. שִלחו לי את הסיפורים הללו. אני אעביר אותם הלאה. אני מתחייבת בפניכם שכל סיפור וסיפור שיגיע אלי יקבל מכתב משלו, שיישלח אל שרת הבריאות, שר האוצר וראש הממשלה. זוכרים את אנדי דופריין מ"חומות של תקווה", ששלח מכתבים במשך שנים רבות, בכל יום עוד מכתב, עד שקיבל את מבוקשו? אני רוצה לפתוח ביוזמה דומה. כל יום יישלחו שלוש מעטפות עם סיפור מהסיפורים של כולנו. ככל שיישלחו יותר סיפורים, כך הפרויקט יימשך זמן רב יותר. שבועות, חודשים, שנים. עם הזמן, אפילו העוזר העיקש ביותר, הפקידה האדישה ביותר, לא יוכלו להתעלם ממסת המכתבים.

למה מכתבים ולא, נניח, תלונות בפייסבוק או דואר אלקטרוני? כי קל יותר להתעלם מפניות אלקטרוניות ולמחוק אותן. ניסיתי לפנות  בפייסבוק ליעל גרמן, שרת הבריאות, ולשר האוצר, יאיר לפיד. במקרה הטוב לא היתה תגובה. במקרה הרע והנפוץ, הודעות שלא מהללות אותם נמחקות. לעומת זאת, מכתבי נייר חייבים לעבור ביקורת, חייבים להיות מתויקים, חייבים לקבל יחס. אני יודעת שזה הרבה פחות ממה שמגיע לכולנו, אבל כל מכתב כזה ישמש כגלעד צנוע, אות וסימן למה שעובר עלינו מדי יום.

לא אוכל להבטיח לכם שינוי מיידי לטובה. לא אוכל להבטיח את נכונותם של השרים וחברי הכנסת לחולל שינוי אמיתי לטובת כולנו. אני כן יכולה להבטיח שלא אוותר, ואמשיך לשלוח את הסיפורים הללו מדי יום ביומו, כל עוד הם ימשיכו להגיע אלי. תיבת הדואר תכיר היטב את פרצופי וצוות המשרדים של חברי הממשלה הרלוונטיים יכירו היטב את פרויקט "מכתבים לבריאות". הם לא יוכלו להגיד שלא התרענו, שלא סיפרנו להם עד כמה המצב חמור.

איך לשלוח סיפורים? לצורך העניין, חברו אלי כמה חברות וחברים, אנשים טובים שכמותם, ועזרו לי להקים אתר, עם טופס אלקטרוני שיביא את הסיפורים ישר אלי: http://healthletters.wordpress.com/your-story/. כל סיפור שיישלח יישתל בתוך מכתב, יודפס, יישלח בשלושה עותקים ויועלה לאתר. ככל שהם ילכו ויצטברו, כך קשה יהיה יותר להתעלם מהם. חשוב לי לומר: המטרה היא לא לנגח בתי חולים ספציפיים או להתלונן על רופאים ספציפיים. יש תלונות ספציפיות והן מוצדקות בהחלט, אבל המטרה כאן היא לעורר את מודעות היושבים בממשלה לעובדה שמערכת הבריאות זקוקה להצלה מיידית. עכשיו. בלי תירוצים ובלי גרירת רגליים.

כל מכתב יכיל את הסיפור שלכם ויסתיים במסר הקבוע הבא:

"מאז שנת 1976 לא עודכנה מערכת התקינה הקובעת את מספרי הרופאים, האחיות, מיטות האשפוז ואמצעים חיוניים נוספים בבתי החולים ובמרפאות. משנה זו ועד התקופה הנוכחית, אוכלוסיית ישראל גדלה מ-3.5 מיליון איש ליותר מ-8 מיליון. כל ההבטחות להוסיף תקנים לאנשי צוות ומיטות אשפוז טורפדו בשל חוק ההסדרים ולא מומשו.

ממשלות ישראל לדורותיהן הזניחו את תיק הבריאות. מערכת הבריאות בישראל כבר לא נמצאת "על סף קריסה", היא קורסת בפועל. כעת האחריות נמצאת בידיכם.

אנו, אזרחיות ואזרחי ישראל הסובלים מדי יום כתוצאה מההזנחה המתמשכת, דורשים להציב את שיקום מערכת הבריאות בראש סדר העדיפויות הלאומי, ולייחס לתקציב ולקשיי התפעול של מערכת הבריאות את אותה מידת חשיבות שמוענקים לתקציב ולקשיים של מערכת הביטחון. ההגנה על חייהם של אזרחי המדינה כוללת לא רק פעילות צבאית, אלא גם את השמירה על תפקודן התקין של מערכות מצילות חיים, מאריכות חיים ותומכות באיכות החיים. אנו נמשיך להזכיר לכם מדי יום ביומו עד כמה גרוע המצב, עד שנראה שינוי לטובה מיושם בפועל".

עיקר העבודה של עריכת המכתבים והכנתם להדפסה ושליחתם נופלת על כתפי ועל כתפי חבריי שהצטרפו אלי למסע (ואני אסירת תודה להם)*. יהיו לנו הוצאות מסוימות: נזדקק למעטפות ובולים, נייר להדפסה, ובמקרה שלי אולי אפילו מדפסת, כי אין לי כזו כרגע. מהסיבה הזו, ובגלל שהנושא כל כך יקר ללבי, הוספתי לבלוג הזה ולאתר הרלוונטי כפתור תרומות. אני לא מצפה לתרומות מכולם ואני לא מצפה לתרומות בסכומים של יותר מ-10 או 20 ש"ח. מעין נתינת כתף למאמץ הכללי, לא יותר.

ברם, התרומה החשובה ביותר שתוכלו לתת היא פשוט לשלוח את הסיפורים שלכן ושלכם. הפיצו את הפוסט הזה, או את הטופס באתר. בקשו מאנשים לספר על המצוקות שלהם. אמרו להם שאם אנחנו נתחיל לתת תשומת לב ראויה לסיפורים שלנו, נוכל להתחיל להתעקש שגם האנשים שממונים על בריאותנו ורווחתנו יקדישו להם תשומת לב ראויה. הם הנציגים שלנו ועובדים בשבילנו, והגיע הזמן להזכיר להם את זה. כל יום מחדש.

הסיפור שלי יהיה המכתב הראשון שיישלח. האם תצטרפו אלי?

—————————————————————————————————————————-

תוספת חשובה בעקבות שאלות שהתעוררו: חשובים לא פחות סיפורים מתוך מערכת הבריאות, כלומר מרופאות ורופאים, אחות ואחים, מטפלות ומטפלים וכל אנשי הצוות הרפואי. כולנו נתונים באותה קלחת וחשוב להשמיע את הסיפורים על מצבים שבהם נמנע מכם להעניק את הטיפול הטוב ביותר בגלל מחסור במיטות אשפוז, תקנים, תרופות וכדומה. אנא שלחו לנו את הסיפורים שלכם, נשמח לצרף אותם למאבק למען מערכת הבריאות. תודה!

—————————————————————————————————————————

*בקרוב הקאפקייקס.**

** למעט לרגישים לגלוטן, שיקבלו שוקולד נקי.***

*** אלא אם הם נמנעים משוקולד, ואז יקבלו פרחים.****

**** בהנחה שהם לא אלרגיים לפרחים. כי אם כן, צריך ללכת למרפאה, וכולנו יודעים איך זה נגמר.