פוסט אורח: להקפיא את המיצ"ב לנצח

אפילו שכבר מזמן סיימנו 12 שנות לימוד ואין לנו ילדים בבתי ספר, עמדתנו בנושא ברורה: טוב שהמיצ"ב בוטל, וחבל שלא קודם, אבל מוטב לבטל מאוחר מאשר להשאיר לנצח. בחרנו להביא בעניין את דבריה של יפה, מורה בפנסיה לאחר 30 שנים במערכת, שיודעת את החומר טוב מאתנו.

תכנית המיצ"ב נכנסה להקפאה. יש לקוות שזו הקפאה עמוקה, שממנה לא תופשר. ולא, אני לא חושבת כמו שאמר לפיד "שחינוך אינו עוסק במדידה" ו"שהשכלה ורוח אינם צריכים לקבל ציון" . חינוך עוסק גם במדידה, והשכלה ורוח גם יכולים להיות כרוכים בציון, שהרי מערכת החינוך אמורה להכין את תלמידיה לחיים האמיתיים, ושם – מדידה וציון מככבים בראש. אז לא זו הסיבה. הסיבה שבגללה אני מקווה ומאחלת למיצ"ב את האמור לעיל, היא זו שכבר דנו בה בעבר – העמדת ההערכה והמדידה בראש במקום הדרך. המיצ"ב הפך להיות המטרה ולא האמצעי.

כמי שחוותה את החוויה המפוקפקת הזו מספר רב מידי של פעמים, קשה לי לשכוח את טירוף המערכות שבית הספר נכנס אליו במטרה להצליח במבחן. המערכת משתנה, שעורים מתבטלים, נערכים מרתונים של למידה  – זו השקעת אנרגיה עצומה שלו הייתה מושקעת בחינוך וההוראה היומיומיים, אין ספק שבתי הספר היו מוציאים מתחת ידיהם תלמידים בעלי השכלה ויכולות למידה שהיו מציבים אותם במקום טוב יותר מול תלמידים בבתי הספר בעולם המערבי. קשה לשכוח את התייחסות התלמידים לעניין, וטיפשים הם ממש לא.  בכל פעם היו ביניהם "אמיצים" (או "חוצפנים", לפי תפיסת אחרים) שזרקו בפנינו: "המיצ"ב הוא לא בשבילנו, הוא בשבילכם, למה לנו להתאמץ?". לצד זה, כל פעם מחדש צצה התכליתיות: "הציון יכנס לתעודה? כי אם לא, אז למה להתאמץ?"

ואנחנו המורים מתפתלים בתשובותינו. לא רוצים מצד אחד לשקר – הרי הציון אינו חלק מהציונים שמהם יורכב ציון בתעודה. מצד שני, איך מביאים אותם לכך שילמדו בכל כוחם ויביאו את ההישג הרצוי לבית הספר?  אם בית הספר לא הצליח ליצור בתלמידים "גאוות יחידה" – גאווה בבית הספר , גאווה בהשתייכות לקבוצה,  תקופת ההתכוננות למבחן היא ממש לא הזמן המתאים לעשות זאת. ואם בית הספר הצליח בכך – אז אין צורך בטרוף ההכנה. יש להניח שבבית ספר וצוות מורים שהצליחו בכך, התלמידים לומדים היטב ומסוגלים לעמוד בהצלחה בבחינות ללא הכנה מיוחדת. אולי במקום להשקיע כל כך הרבה משאבים במבחן שהצלחתו מפוקפקת, ישקיעו את המשאבים בהפיכת בתי הספר למקומות משמעותיים לתלמידים, משמעותיים עד כדי כך שירצו להצליח – למען בית הספר והמורים. יש בתי ספר שמצליחים לעשות זאת.

לזכות המיצ"ב יש לומר דבר אחד: הוא הצליח לשרוד זמן רב במערכת (אולי רב מדי). אחת הבעיות הכואבות ביותר של מערכת החינוך היא שבכל שנה צצה תכנית חדשה, ופרויקטים מופיעים בה חדשות לבקרים. בכל פעם שהשר או המנכ"ל או מי שלא יהיה מתחלף, מתחלפות יחד אתו התכניות. המורים צריכים ללהטט בין המפקחים השונים שכל אחד מהם דורש את דרישותיו, בין התכניות הרבות, וכל זאת בטווח אותן שעות הלימוד שאינו משתנה.  אי אפשר להעמיק. מה הפלא שבסוף ההצלחה מועטה? תפסת מרובה, לא תפסת. המיצ"ב לא פתר ולא יפתור את הבעיה הזו וחבל שאת היציבות שלו לא תפסה תכנית אחרת, ראויה יותר.

מודעות פרסומת

אודות האבסורד

זה לא אמיתי.
פוסט זה פורסם בקטגוריה (אי) כבוד למגזר. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובתך להלן

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s