30.6.12 – החזרה הרשמית והרשמית פחות

(אסף)

אין זועם כסמן מהבהב על גבי דף לבן במסך המחשב. ומהבהב ומהבהב עוד קצת וכבר עברו כמעט שלושה שבועות מהאלימות שהופגנה ברחובות וכמעט שבועיים מאי-האלימות של ההפגנה במוזיאון (ויותר נכון, ההפגנות שהתרחשו במקביל). אי-אלימות, כמו שקראה כותרת אחת: "הפעם לא הייתה אלימות", או משהו בסגנון – כאילו כבר מצפים מאיתנו שנזרוק אבן על זגוגית של בנק, ולמרות שהוצתה מכולת פסולת בניין בקרבת רחבת המוזיאון. או שמצפים מהשוטרים שירביצו לנו, לא משנה מה נעשה ואיך נתנהג. זה כבר גלוי – סימנו אותנו ועכשיו אנחנו תחת מעקב. ועוד שבוע אחד עבר מאז הפגנה נוספת, גדולה יותר והרבה יותר קונצנזואלית ונתמכת ע"י גורמי שלטון וממסד, שמוחה בעד משהו ונגד אנשים אחרים מבלי להבין מי האויב ואם יש אחד כזה. ונוספת עליה צעדה שנערכה מספר רחובות ליד, של מי מאיתנו שסומן כשוליים. בשתיהן לא היינו. בזו הקודמת שבמוזיאון, כן.

התפצלנו בין המוזיאון והצעדה – הלכתי לצעוד ולצלם. ברחבת הבימה ראיתי פעילים מוכרים, ארגונים שונים ולא הרבה אנשים. פגשתי גם כמה חברים מכאן ומשם. לקראת השעה היעודה, התמלאה הרחבה רבתי באנשים ואנשי "הנוער העובד" סימנו שמתחילים לצעוד. ההפגנה הזו הייתה לגמרי שלהם – הם היו הארגון הכי בולט בסביבה. הם השקיעו בזה הרבה מאוד משאבים וכסף – מציור שלטים ועד לשינוע אנשים מכל מקום שרק אפשר. לצדם – אנשי ההסתדרות, המשמרת הצעירה של מפלגת העבודה, צעירי מרצ, עוה"ד ברק כהן וצ'רלי ביטון – פנתר אחד. לידם – ארגון המתנגד לשהייה בשטחים שאת אנשיו לא זיהיתי, אנשי "כיכר הלחם", ועוד אנשים שכנראה זכורים לי מהקיץ שעבר. בהמשך שמתי לב גם לאנשי התנועה החברתית – סתיו שפיר, אלון-לי גרין ויהונתן לוי – שצועדים לידי. בלטו בהעדרם – אנשי "השמאל הלאומי", ואנשי התאחדות הסטודנטים, ואנשי שלומם באגודה של אונ' ת"א.

בשלב מסוים ראיתי שטעיתי ואנשי אגודת הסטודנטים של ת"א דווקא כן היו שם – רק עם חולצות "דור חדש", כשם התא שלהם באגודה. תא זה מזוהה עם מפלגת העבודה ושולט ביד רמה באגודה כבר יותר מ20 שנה (גילוי נאות: עבדתי בזרוע בית הדפוס שלהם לזמן קצר, ואני גם תלמיד באונ' ת"א). זיהיתי אותם כשהם מתחבאים ומתערבבים בין אנשי "הנוער העובד". מוזר מאוד – מדוע עליהם להתחבא? האם עזיבתו של איציק שמולי את מחאתנו מונעת מהם להפגין כשהם מזוהים איתו? מדוע הם לא באו כמו כל אזרח אחר, נטול הזדהות ארגונית?

מאוחר יותר ולאחר העצרת, משמועות על אנשים שחוסמים כבישים בסביבת ההפגנה, הבנתי שהייתה הפגנה נוספת ש"לא מדברים" עליה. מדוע לא? לא ברור. בעיתונים של היום לאחר מכן מיהרו לשמוח וללהג על ה'פילוג' וה'פיצול'. דובר על צעדה של אנשים ש'התפצלו' מהמחאה ה'ממוסדת' וה'לא-עממית' שהייתה במוזיאון, ושהייתה מזוהה יותר מדי עם ההסתדרות, "הנוער העובד" (וכאן הכוונה לתנועת הבוגרים שלהם, "דרור ישראל"). אלו הלכו להפגין מול בניין קריית הממשלה, שבימי שבת כתיקונם עומד ריק, ולחסום את צומת קפלן. נטען שיש כאן "אדונים" ו"משרתים", ושהמחאה הזו היא יותר 'עממית' ו'נכונה'. נצפו שם – עוה"ד ברק כהן, איציק אלרוב (איש הקוטג'), ופעילים נוספים.

אוכל להעמיד כאן חלק מהדברים על דיוקם: בניגוד למה שאלרוב אמר, הוא דווקא כן היה ברחבת המוזיאון קודם לכן (הוא נצפה עומד מאחורי הקלעים בסביבת חגורת העיתונאים) ולא סיפר; ההפגנה השניה לא 'התפצלה' מהראשונה אלא תוכננה קודם לכן – ברחבי הפייסבוק נרשם שמי שלא רוצה להזדהות עם ההסתדרות ו"הנוער העובד", מוזמן ללכת ישר לשם; ההסתדרות ו"דרור ישראל" (בשבתם כ"הנוער העובד") לא הסתירו מאף אחד שהם מממנים את ההפגנה הזו מתחילתה ועד סופה, וההפגנה הזו הייתה שלהם לגמרי – לא הייתה פה עבודה בעיניים. אפשר להסכים עמם או לא, אבל אי אפשר לומר שהם טרחו להסתיר את זה ממישהו (זה לא היה מסווג "סודי ביותר" או "לעיניך בלבד"). אפשר גם לומר שלמרות דרך פעולתה השנויה במחלוקת של ההסתדרות, נדמה שהיא מדברת בשני קולות – אחד בעדנו ואחד נגדנו, וההפגנה הזו הייתה בעדנו בהחלט. על כל מה שיכול להיאמר על ההסתדרות, קשה לי לומר שאני לא מסכים עם מה שההפגנה הזו חרתה על דגלה.

דבר נוסף על 'עממיות' – כבר קראתי ושמעתי מספיק אנשים שאומרים שהם "בעד דיור ציבורי, דיור בר השגה, רווחה, צדק חברתי וכו' אבל לעולם לא יצביעו למפלגת העבודה\הסתדרות\מרצ\חד"ש\כל-מה-שנדמה-שהוא-שמאל". על כך אומר – אין מחיר לדימוי העצמי. האמירות הללו טיפשיות לכל הפחות, וממש דביליות לכל היותר – אם מדובר במפלגות, כדאי לכם להחליט: או שאתם בליכוד (שדפק אותנו על ימין ועל שמאל וימשיך לעשות את זה ככל שיתאפשר לו), או שלא. מספיק כבר לחשוב שנמשיך לנצח להצביע מה שאבא ואמא שלנו מצביעים. אז במקום לומר שהם אנשי שמאל, הם אומרים שהם "עממיים", אותנטיים, אמיתיים – שיש מחאה "לא נכונה" (זו שההסתדרות עומדת בראשה), ויש מחאה "נכונה". המחאה ה"נכונה" שלהם הביאה לנו את הליכוד, שעושה עלינו סיבוב אחר סיבוב אחר סיבוב. את אחד האחרונים שבהם, הוא עשה בשיתוף אגודת הסטודנטים, "אם תרצו", "ישראל שלי", "יאיר לפיד" (כי אין באמת עתיד איתו) ו'קדימה' – כן, גם הם – ביום שבת האחרון. עממיות תבטל את היחס למפלגות, פילוג, ומה ההורים שלנו שמו בקלפי. היא אינה נכונה או לא נכונה, ותגיע כשנתרומם מעבר לדימוי העצמי שלנו – כי גם איתו לא נלך למכולת. אני לא אוהב את ההסתדרות יותר מעוה"ד כהן, אלרוב וחבריהם, אבל יש רגעים שבהם נאלץ לאחד כוחות, וברגעים אחרים נדע לבוא עמם חשבון. האלטרנטיבות מצטמצמות עד מאוד. ואף מילה על שיוויון בנטל.

נחזור לעצרת. האווירה של שבוע קודם לכן הייתה שם גם כן – זו של פרימת הסדר ומימוש זכויות באופן טבעי, בגדר החוק הכתוב ולפני שזרועות אכיפת החוק (ואפשר גם לומר: יצירת החוק בשטח) מתערבות היכן שאין להן זכות וגם לא אמורה להיות. נאמו שם אנשים ששייכים לסדר וכאלו שחרגו ממנו. אנשים חזקים יותר ופחות, בעמדות גבוהות או פחות, ודיברו על מה שצריך לדבר ועל מה שאסור לשתוק לגביו. העצרת הזו לא הייתה ממש של "אדונים" – ואני כאן מתייחס לקהל הרב שהגיע לצעוד ולצפות בה. חוסר הסכמה, דיונים והתפלגויות שונות אמורות להיות דבר טבעי – ואחרי הקיץ האחרון והתקופה האחרונה בכלל, ברור לי לחלוטין שמדינה ששרה את אותו השיר ומדברת בקול אחד הוא הדבר הכי לא טבעי שיש. תראו מה קרה שבוע לאחר מכן – שם היו אותם 'אדונים'. הדבר שהכי מטריף את אנשי מחאת הקיץ הוא שאנחנו נורא דומים להם, והם דומים לנו. אסור להתכחש לכך.

תחושה שעלתה והתחזקה אצלי בעצרת וגם לאחר מכן היא שאכן למדנו מהימין – מעט, אבל זה הולך ומתחוור לכולם. גם 'אצלנו' ב'שמאל' עכשיו יש שוליים קיצוניים שמסוגלים לעשות עבורנו מה שאנו לא מסוגלים לעשות וגם לא נסכים לכך בכל מקרה, כולל אי-ציות אלים לחוק (ופה לא מדובר על קיום "הפגנה לא חוקית", כי אין דבר כזה); רק לאחר מעשים כאלו משתנים או יכולים להשתנות דברים בצורה קיצונית אצל מקבלי ההחלטות, גם אם השינוי לא לרוחנו; ותמיד נוכל להתנער מאותם שוליים קיצוניים ולעשות נו-נו-נו ולומר שזה לא בסדר, וכו' וכו'. אבל – לקרוץ להם, לחייך, ולשתוק. הדבר ששונה מידידינו בימין הוא שאצלם מאוד ברור מיהם השוליים הקיצוניים הללו – כולם יודעים מי זה זאב חבר, דני דיין, בנצי גופשטיין, דידי דיקשטיין, איתמר בן-גביר, נועם פדרמן, מיכאל בן-ארי – ואצלנו, קשה להגדיר את השוליים והמרכז כי אלו מתחלפים זה עם זה לפי הצורך. העניין לא ברור לי לגמרי עדיין.

ואחרי כל הכתוב, וגם אם אם זה נראה מבולבל משהו, חשוב להגיע להפגנות הבאות – לאלו של המחאה, ולא לאלו של שמולי וחבריו – שלום בוגוסלבסקי סיכם טוב ממני מדוע וכדאי לקרוא. ההפגנה הבאה ביום שבת הקרוב – 14.7.12 – שנה להקמת האוהל הראשון. גם היא התפצלה לשתיים, ומידע על כך ניתן לקרוא כאן. על ההפגנה הראשונה – כאן; ועל השנייה – כאן. הדיבור פה ושם הוא שלאמנון דפני, מארגן ההפגנה השנייה, יש קשר ל"מחנה המשותף" – הוא זה של ה'פראיירים'. שמועות אחרות מספרות שההפגנה הראשונה, של דפני ומיודעיה (אם יש כאלה), עומדת על כרעי תרנגולת. יותר מדי מאבקי אגו, מלחמות פנימיות, ובעיקר "קצ'קעס", עלולים להרוס את זה. אני לא יודע למה ולמי להאמין. אני יודע שבשבילנו, אנחנו חייבים להיות שם וכך או כך זה יקרה, וטוב שכך. בהקשר אחר, סתיו שפיר ביטאה זאת הכי טוב – זה גדול מאיתנו. אבל זה עלינו, וכך זה חייב להיות.

לשירותכם, נמצאים בערוץ היוטיוב שלנו סרטונים מהעצרת:

הנאום של הפרופ' יוסי יונה

הנאום של יהונתן לוי

הנאום של הניצב בדימ' זאב אבן-חן, חלק ראשון ושני

רונה קינן שרה את "אני מאמין" ("שחקי, שחקי")

הנאום של גיל אוחיון מעמותת 'אנוש'

ועוד מהצעדה – סרטונים שונים, לא בסדר כרונולוגי בהכרח: כאן, כאן, כאן, כאן, כאן וגם כאן, פה, פה וגם פה

מודעות פרסומת

אודות האבסורד

זה לא אמיתי.
פוסט זה פורסם בקטגוריה הגות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על 30.6.12 – החזרה הרשמית והרשמית פחות

  1. פינגבאק: מה עכשיו | האבסורד

תגובתך להלן

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s