הקיץ מתחיל – חזרה לרחובות

(פוסט שהולך ומתנתק מתחושה של סדר)

הנה אני יושב בבית ועושה את הדבר שככל הנראה אני יודע לעשות הכי טוב – לכתוב. אחרי התמונות של אתמול, אני לא יכול להגיד שאני מופתע, אבל גם לא יכול לומר שאני לא בהלם. גם אחרי הקיץ הארוך שעבר, עדיין לא ברור לי לגמרי איך אנשים יכולים לעשות את זה לאנשים אחרים. אני לא מבין את זה. אני גם מסרב לקבל את ההנחה ששום דבר לא השתנה מהקיץ שעבר – דברים השתנו – אנו נראים אחרת, מתנהגים ופועלים אחרת, חושבים אחרת, וכך גם המציאות. אני לא יכול להשתחרר מהתחושה הזו – המניאקים שינו את הכללים באמצע המשחק. ולפי איך שהם מתנהגים, זה ממש לא משחק. וקשה לי לומר שאנו יכולים לשחק משחק אחר, או לקבוע את הכללים. וקשה לי – באמת קשה לי.

סיבותיי להישארות בבית שמורות עימי, וכך זה ישאר לבינתיים. מה שבטוח הוא שהקיץ התחיל – החום הגדול משגע את כולנו, ובינינו, זה לא רק החום. זה המצב הבלתי נסבל הזה, שכשאני מסתכל במקביל על העיתונים, על תלושי המשכורת שלי שנגמרו לקיץ הקרוב, על חשבון הבנק שלי, על התיק הרפואי שמסתובב על שולחן העבודה, על הפייסבוק והטוויטר שרוחשים ברעש גדול. ובמקביל, על החלון הסגור. אני חושב על העתיד שלי. קשה לי לומר מהכסא הלא-נוח מול המחשב – "אתם חייבים להיות שם עכשיו, בהבימה, בתל-אביב" – אבל הנה. צאו להפגין – איפה שרק אפשר, מתי שאפשר וכשאפשר. וגם אני אהיה שם – אני מבטיח. הקיץ התחיל.

אתמול בלילה, הבנו שהמפגינים שנעצרו נלקחו לתחנת משטרת גלילות – 5 דקות מהבית. נסענו להתאוורר, אז הלכנו לראות. מדוע דווקא לשם? הרי יש תחנת משטרה ברח' דיזנגוף, וגם אחת בקיבוץ גלויות וסלמה, וגם אחת מרכזית ברמת החייל. העניין פשוט – להעלים אותם מהעין, כדי שהמפגינים שלא נעצרו ירוצו לתחנה; ואף אוטובוס לא יקח אותם לשם בזמן. התמונות והסרטונים שלעד יהיו מגמתיים מדגימים אלימות קשה הגובלת במוזרות ובהזיה פרועה. הפעם השוטרים לא התחבאו מאחורי קסקטים אלא רק מאחורי משקפי שמש, והיו להם תגי שם. ובסרקזם המתבקש, ברור מהסרטונים איך דפני, השרירנית הנבלית, קרעה את הגופיה כמו האלק הוגאן לפני שהורידה עשרה שוטרים על הרצפה ושברה להם את היד. לא ראיתם על החגורה שלה? כתוב שם "שבעה במכה אחת", וכנראה שכחה לעדכן.

ואז בכלי התקשורת קפץ תנ"צ יורם אוחיון, מפקד מרחב ירקון, וקיבל זמן מסך ארוך במיוחד שבו אמר שהמפגינים הפגינו בהפגנה בלתי חוקית ושאין אלא לפנות אותם מהכיכר. זחוח כתמיד, והכתבים מהנהנים ולא מקשים עליו – כי הוא שוטר בכיר, הוא יודע מה הוא עושה. הבה ונפרק זאת:

הפגנה – התקהלות של כ150 איש לפחות, וככזו היא צריכה אישור של המשטרה. והמשטרה בוודאי שתאשר, בטח ובטח, ובמיוחד לאחר שחולדאי החליט שאוהלים לא יקומו השנה ושלח את הבריונים שלו, "הסיירת הירוקה", לנקות את הלכלוך שהוא אנחנו. עד כמה שזכרוני אינו מטעני, מותר להפגין כאן. ואם אנו פחות מ150 איש – אז לא צריך לבקש אישור של אף אחד. נכון? ואם אין שלטים? ואין צעקות? ואין נאומים?

הפגנה לא חוקית – התקהלות של כ150 איש לפחות שלא קיבלה אישור. וממתי שנאלץ לבקש אישור להתקהל? מה אם אנו רוצים לסרוג בפומבי? ומה אם סתם לדבר? חוקי הוא מה שהשוטרים מחליטים בשטח שהוא חוקי, ועל ידי כך מחליטים לסגור את הבאסטה. עופו מפה, נחרים לכם את האוהלים, הם אומרים. בסדר, אין אוהלים – תנו לשבת לדבר, עונים להם. לא מקובל עלינו – מעכשיו, זו הפגנה. המרחק מפה ועד לאלימות – קצר מאוד. אין שיקול דעת, אין אפשרות לדבר עם אף אחד. עושה רושם שהפקודה כבר ניתנה מראש. עושה רושם שסימנו אותנו כבר. והנה המשטרה מזדרזת להודיע לתקשורת על העברת התיקים של המפגינים למחלקת התביעות של המשטרה, להגשת כתב אישום מזורז על קיום הפגנה לא חוקית, או תקיפת שוטר, או מה שלא יהיה. משפטית, זה לא יחזיק מים – המשטרה מבזבזת את זמנה, זמן הפעילים, זמננו, וגם קצת כסף (שאין לה) על הדרך. זה בסדר – אנחנו משלמים. אנחנו תמיד משלמים.

לא חוקית – כשהמשטרה מרחיבה את תפקידה מאוכפת חוק לקובעת חוק, אין לנו סיכוי נגדה. טיעון החוקיות מאבד מהרלוונטיות שלו למצב הנוכחי. גם בצבא אומרים – בסופו של דבר מי שקובע את העובדות זה הקצין בשטח. ואז, ספר החוקים לא משנה. מצחיק ככל שזה נשמע, אייל ברקוביץ' צדק – הנה, המשטרה לוקחת את החוק לידיים. והיא הפכה אותנו לחיות שצריך לזרוק מהר בכלוב, והיא תשבור לנו את הידיים ואת הרגליים. אנו לא נגד החוק – להפך, אנו דווקא מאוד בעדו – אבל כשאין לו תפקיד במציאות הזו, על מה נתלונן?

ואנו בכלל לא צריכים למחות כנגד המשטרה. גם אותם דופקים – מקצצים להם תקציבים, מורידים להם את התקנים, משביתים להם ניידות, והם מסתמכים על נדיבות ליבו של אבי נאור – "אור ירוק" – שיתן להם ניידות כדי שיהיה אפשר לעצור את השיכורים והמשוגעים שעל הכביש, ואסור להם להתאגד, ומותר לנצל אותם, ודופקים אותם בפנסיה, ודופקים אותם במשכורות, וגם אותם מנסים לשחד בדקה ה91, וגם עליהם עובדים בעיניים. וגם להם שינו את הכללים באמצע המשחק. מעכשיו אתם עושים מה שאנחנו אומרים לכם לעשות, ולא מה שאתם אמורים ויודעים לעשות. מעכשיו אנו משסים אתכם באחים שלכם. רבותיי, לא יתכן שתקום פה מלחמת אחים – כי כן, הם דווקא כן האחים שלנו. והנה, כמו כל אח גדול שיודע יותר טוב מאיתנו מה טוב לנו, אנו חוטפים ממנו מנה.

הנה הטוויטר רוחש, והנה הפייסבוק גועש, והאינסטגרם מתמלא בתמונות – אלפים (כן, אלפים) שוטפים את הכיכר, ונעים כעת לכיוון כיכר רבין. זו לא הפגנה, והיא לא חוקית, והיא לא לא חוקית. זה אנחנו – תכירו. חם לנו ואנחנו כועסים. וגם אצלנו החוק כבר לא משחק תפקיד. הדיווחים משתנים באופן תכוף, ורוב כלי התקשורת באינטרנט מתעניינים יותר בנעשה בגזרת הביטחון ובעניינים אחרים, ופעם זה למעלה עם יותר מפגינים, ופעם זה למטה עם פחות מפגינים, ושוב למעלה ושוב למטה. והנה בגלי צה"ל עולה התכנית "הולך בחצות", ורינו צרור המבורך בטוח מתבאס גם הוא כשהוא ספון באולפן במקום להיות שם בחוץ ולדווח בשידור חי מהמתרחש.

השוטרים חסמו חלק מהכבישים הרבה קודם לכן – אולי לא היה לי בכלל סיכוי להגיע. והם אפילו עצרו את משה מנקין, מפעילי המחאה, הרבה לפני שהעניינים התחילו. הכללים משתנים לנו מול העיניים, והשוטרים החליטו שהם משתינים עלינו מהמקפצה. הדיווחים מהשטח מספרים על בילבול מסוים בקרב השוטרים – ברגע זה אני מת לראות את הפנים שלהם, כשההמון משנה להם את הכללים באמצע המשחק. המפגינים התאספו עם שלטים, מגאפונים וצעקות, והחלו לצעוד לרח' מרמורק ומשם לרח' אבן גבירול. הכבישים נחסמים, ואפילו סניף בנק במקום מתחיל לרעוד.

וברדיו – "אדם צועק את שחסר לו", של מאיר אריאל ובביצועו. מאיר ז"ל, גם אם לא יחסר לנו, נצעק. נקים רעש גדול, ואם לא אחד אז הרבה קטנים בכל מקום – בסופו של דבר, זה לא יעצור. זה כבר גדול מאיתנו. והנה, אנו רואים משהו שהיה חסר לנו בשנה האחרונה – איחוד שורות, הצנעת הקצ'קעס בצד, שימוש במחלוקות כדי להניע את הסוגיות הבוערות הלאה (ובשום פנים ואופן לא להצניע אותן – כי אי אפשר, ולא כדאי, ולא צריך). אסור לעצור כאן.

התמונות העדכניות מראות שוטרי מג"ב מסודרים מחכים לפקודה. פלוגות הסער של החוק החמוש מחכות לרגע שאני מקווה שהוא לא יגיע, אבל הוא יגיע. "החוק אינו יכול להיות שלא חמוש, ונשקו בהא הידיעה הוא המוות" – אמר מישל פוקו. אנחת רווחה קלה – אלי הוכנברג מדווחת בגלצ: "יש מוקדים רבים של חסימת כבישים בת"א. השוטרים לא מצליחים לרסן את המפגינים. האנרגיות טובות,לא רגילות. המפגינים לא אלימים. היא אומרת שגם אתמול, המפגינים אינם טלית שכולה תכלת, והיחס שלהם לשוטרים מתריס – אבל זה לא מצדיק את האלימות הרבה שהשוטרים נקטו בה כלפיהם. החסם המנטלי נפרץורק עוצמות כאלו יביאו לשינוי". הוכנברג ממשיכה ומדווחת שהפעילים מכוונים לראש העיר, בגלל ההתעמרות שלו בהם. הדיווחים הזורמים והשידורים החיים ברשת מדברים על התכוננות של מג"ב לנסות לפזר את ההפגנה.

והנה באה האלימות – שמשות של סניפי בנקים נופצו לרסיסים. אין מה לדבר על שליטה, ואי אפשר להסתכל על זה מפריזמה של סדר. אין פה קיצונים ומתונים, בטח ובטח כשמעשים קיצוניים של המשטרה הפכו לדבר נורמלי שבשגרה (ובמיוחד זו היומיומית של פעילי מחאה), אין לנו ממי לקחת דוגמה. אי אפשר להצדיק אלימות – שום אלימות – אבל, כמו שנזרק אי שם בטוויטר, אלימות היא נגד אנשים. אבל אי אפשר להתעלם ממנה כשהיא באה. אנחנו יושבים על חבית של דלק. המשטרה הייתה זו שזרקה את הגפרור הפעם.

 אני מזהה את ההתרגשות הזאת עולה, גם אצלי, וכנראה גם אצל האנשים שיוצאים לרחוב. הנה שוב, אנחנו לא לבד. אסור לעצור כאן. הקיץ התחיל, ואולי הקודם מעולם לא נגמר.

מודעות פרסומת

אודות האבסורד

זה לא אמיתי.
פוסט זה פורסם בקטגוריה (אי) כבוד למגזר, הגות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובתך להלן

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s