רק אל תתנו לו לאכול בחופש הגדול

את נסיבות כתיבת הפוסט הבא תבינו בקריאה בהמשך, אך חשוב גם לציין שהוא נכתב לאחר הפוסט הזה של ואן-דר-גרף-אחותך, אחותנו – בלוגרית מוערכת ששווה להקשיב לה ולקרוא כל מילה שהיא אומרת. לבקשתי, היא פרסמה את הפוסט הבא כפוסט אורח אצלה וביחד אנו ממשיכים את הדיון בעניין הכה-מרגיז הזה. אני קורא לכם להשתתף ולהגיב – ואנדר, אני ואנשים נוספים קוראים לעצור את הביזיון וההשפלה של אנשים עם עודף משקל.

ביום ראשון בבוקר נחת אצלי עיתון "ידיעות אחרונות", ובו כבכל יום ראשון מוסף "זמנים בריאים", הבנוי ממעין ערב-רב של כתבות מתורגמות, מתכונים, פרסום סמוי (אני מסרב להשתמש במונח המכובס והמוכר), רשימות טיפים, ראיון עם ידוען ולעתים גם כתבות (שאמורות להיות) יותר רציניות. הפעם, המוסף הוקדש לקיץ שזה עתה נחת עלינו בהפתעה, עד כמה שאפשר לומר שזה מפתיע כשחם פה. כתבה אחת הוקדשה לנזקים הרבים הנגרמים משיזוף קל, אותה כתבה סמדר שיר (גם את זה היא עושה). כתבה אחרת היא על נישואין חד-מיניים וגם אותה כתבה סמדר שיר (כן, גם את זה היא עושה). כתבה קצרה ליד – וירוס הפפילומה, שבאופן מפתיע דווקא לא כתבה אותה סמדר שיר (את זה היא עשתה דווקא במקום אחר). הכתבה בכפולת האמצע קיבלה את תואר "המעצבנת של היום".

בכתבה, אריאלה איילון מספרת לנו למה זה לא טוב שילדים שמנים חיים בחופש הגדול. לצד הכותרת  הירקרקה – "העונה העצובה של הילדים השמנים", תמונה של ילדה אדמונית ועגלגלה במשהו שנראה כמו בגד ים פרחוני ומשקפי שחייה, והיא עומדת כשגופה פונה אל הצד ופרצופה העגום מישיר מבט אלינו, אולי כדי להסיר ספקות לגבי שמנותה. כותרת המשנה מספרת לנו כך:

"כל הילדים מחכים כבר לחופש הגדול – כולם, חוץ מאלו הסובלים מעודף משקל * בשבילם ללכת עם כל הקייטנה לבריכה זה סיוט, ולפשוט את החולצה בסוף היום זו טראומה * בנוסף, כבר אין להם סדר יום קבוע וחוגים, שהחזיקו את המשקל שלהם בשליטה במהלך השנה * הם מסתגרים לבד בבית, מתנחמים באוכל – וההורים מתפוצצים מרוב תסכול"

גם אני, איך לומר, מתפוצץ מרוב תסכול, כשאני קורא כתבות כאלו, שנדמה כאילו תפקידן לא לתת לי מידע אלא לקבע לי חלקים של מידע בתור מידע שלם. בכל הקשור לדימויי גוף – ודאי שאיני מופתע, כיוון שרוב רובם של כלי התקשורת לא מסוגלים להתמודד עם נושא מורכב שכזה. אך לומר זאת עליהם יהיה לעשות עימם חסד, כיוון שיתכן שהם גם לא רוצים להתמודד, כי הרבה יותר קל ופשוט לקבוע ש"שמן זה רע", ושילד שמן סובל מ"טראומה" – שהיא, כידוע, פצע מדמם – לא פחות.

הכתבה מכילה ראיונות עם הורים לילדים 'שמנים' שקשה להם נורא עם זה שהילד שלהם מתוסכל; נתונים לגבי שיעור הילדים ה'סובלים' מעודף משקל ומהשמנת יתר; הסברים מקצועיים מצד מומחים לגבי הפסיכולוגיה של השמנת החופש הגדול; תיאור המפגש בין הורים מתוסכלים למומחים אלו; ובסופה מעין קביעה לגבי אותו מעגל השמנה שהכתבה סובבת סביבו – הילדים חוששים לצאת לקייטנות כי הם שמנים, יושבים בבית וזוללים, נהיים יותר שמנים וממשיכים לחשוש לצאת לקייטנות. לאחר מכן, יש בוקסה – להלן, קופסה – ירקרקה ובה טיפים לגבי "איך לשמור על המשקל בחופש הגדול". בולטים במיוחד הטיפים הבאים:

  • הימנעו ככל האפשר משיחות על אוכל. אל תהפכו אותו לפרס או לעונש.
  • בשום מקרה על (הטעות במקור, א"ש) תהפכו את ההשמנה למושא בדיחות ולעג.
  • השתדלו להימנע מהמילים שמן, משקל או הרזיה, שיש להן פוטנציאל נפיץ ומעליב.

הבנתם, ילדים? הורים של ילדים? ילדות שמנמנות שאולי מביטות בתמונה ורואות בבואה של עצמן? קשה לי לומר אם יותר מרגיז אותי מה שאין בכתבה, או מה שיש בה. נתחיל ממה שאין בה: אין כלל הסבר לגבי ההבדל בין "עודף משקל" לבין "השמנת יתר". הרשו לי להזים מיתוס – אנשים חיים עם עודף משקל! כל חייהם! ולרוב – חיים טובים ובריאים! אין קשר הכרחי בין מי שחי לא טוב לבין היותו בעל עודף משקל או מוגדר כ"סובל מהשמנת יתר". מי שלא בריא יכול להיות רזה באותה המידה שבה הוא שמן. אז מה ההבדל? "עודף משקל" מוגדר לפי פרמטר עתיק ודי הזוי שמשום מה עדיין משתמשים בו – BMI – אינדקס מסת הגוף; "השמנת יתר" מוגדרת כמקרה ספציפי של עודף משקל, ומבוססת גם היא ע"י נקודה גבוהה ביותר במדד הBMI – הימצאות מעל אחוזון משקל 95. זה כתוב בכתבה – אבל מה זה אומר? לפי המרכז האמריקאי לשליטה ומניעת מחלות (CDC) – תת-מקבילה של משרד הבריאות – זה לא אומר כלום. זה המדד הכי פשוט שאפשר לסנן אנשים דרכו לבדיקות רפואיות אחרות – זול ואפקטיבי במידה להערכת סיכונים בסיסית. דרכים אחרות פשוט מסובכות ויקרות יותר. כראוי לסטנדרט מידה ניאו-ליברלי – כלכלי, חוסך כסף, פשוט, ואין צורך לבדוק את ההשלכות שלו. אז מה אם כמה אנשים ירגישו רע, למי איכפת מהם, הם הרי שמנים.

נוסף על כך, מהו מקור התסכול של ההורים לילדים שמנים? הנה שוב – הם שמנים כי הם אוכלים, והם אוכלים כי הם שמנים. אין שום איזכור לגבי האחריות ההורית לדימוי הגוף של הילד – במקום להיות מתוסכל מזה שהילד שמן, להפסיק להיות מתוסכל ולהפסיק להאמין לאקסיומה ש"רזה זה יפה"; אין שום מילה על דימוי הגוף הקלוקל שמקנות לנו חברות לתכשירים קוסמטיים, חברות למוצרים היגייניים, חברות למכירת כדורי הרזיה, והזרם המרכזי של כלי התקשורת; אף מילה של מומחים לתקשורת וקידום בריאות שיסטרו סטירה חזקה ומצלצלת בפניהם של ההורים הללו ויגידו להם שהבעיה היא לא בילד; אין אף מילה על הצורך העז להפסיק את מעגל השנאה כלפי השמנים – יש סיבה שלמילים שמן, הרזיה ומשקל יש "פוטנציאל נפיץ ומעליב", כלשון הכתבה. מאחר והסיבה היא בין השאר כתבות כאלו. ויש גם סיבה מדוע ההשמנה היא "מושא לבדיחות ולעג" – לא מספיק רק לציין שלא מומלץ לעשות זאת, כיוון שזו רק הרחקה של הבעיה ולא טיפול בשורש שלה.

ובאשר למה שיש בכתבה – אין טעם לבקש "איזון" בהבאת מרואיינים "מהצד השני" כי אין פה צד שני. הכתבה הזו מגמתית ומטעה כמו הרבה אחרות, ואני לא בטוח שיש טעם שאבקש שכתבה, כל כתבה על כל נושא, לא תהיה מגמתית. הפונקציה של קבלת מידע מכלי התקשורת היא חשובה, ולפעמים כשמציגים מידע, ההצגה נדמית כמאוזנת ע"י מי שמקבל את המידע כמובן מאליו ונדמית כמגמתית ע"י מי שיותר ביקורתי כלפיו מסיבותיו. אבל לכל הרוחות, מה שכתוב בכתבה גובל ברמאות.

הבאת הורים מתוסכלים? יופי. תעמתי אותם עם סוגיית דימויי היופי! לא צריך להיות סוציולוג של הגוף בשביל זה – אנו כבר 50 שנה לפחות אחרי שהנושא הזה עולה ביתר שאת גם מחוץ לאקדמיה. תשאלי שאלה אמיתית – האם אין דרך אחרת לטפל ב"בעיה" מעבר ל"להרחיק את הילדים מהמקרר"? האם זו "בעיה" שאפשר "לפתור"? ומהי ה"בעיה" בעצם? הנה עוד עניין – מה עם להביא הורים שדווקא אין להם שום "בעיה" עם זה שהילד שלהם "שמן"? ואפילו לעמת ביניהם, ולו רק על דפי העיתון? ומדוע, עד שכבר מדברים עם פסיכולוגית קלינית והתפתחותית, יוצא שהדברים שהיא אומרת תואמים ב99.9% את מה שההורים אומרים? אין סיכוי שאקדמאית מוכשרת שהייתה יו"ר הסתדרות הפסיכולוגים מכירה דברים אחרים? והפרופ' המכובד שמפרסם את קופ"ח כללית על הדרך, רופא בכיר באחד מבתי החולים של הקופה, לא יודע לומר שום דבר אחר מלזרוק נתונים על שיעור הילדים השמנים באוכלוסיה? יתר על כן, אפשר להבין הכל גם בלי לקרוא – לצד הכותרות והתמונה הנוגה, נמצאים כותרות-על (Headers) מעל חלקי הכתבה, מודגשים באדום – "10% סובלים מהשמנת יתר", "שמן שווה כישלון"; ושני טיזרים כחלחלים המבליטים חלק מנותק מההקשר של הכתבה – אחד של עדות של הורים לילד ב'טראומה', והשני הוא ציטוט של הפסיכולוגית הנ"ל – ויותר נכון לומר, קובעים את ההקשר של הכתבה.

אל תגידו לי ש"ככה זה בעיתונות", תעזבו את ה"נו, זה מסגור והבלטה, תמיד עושים את זה", ואל תגידו לי ש"מה שהיה הוא שיהיה", ותתנתקו ממנטרות שחוקות כמו "אבל יש בזה גם דברים נכונים" – בכתבה הזו אין שום מידע חדש, רק חזרה על מנטרות שחוקות שלא מקדמות אותנו לשום מקום ותרומה לרע הכללי שכללו ועיקרו הימנעות מלקחת אחריות על המציאות, ואני מדבר על הסתכלות מפוקחת שמאפשרת לפעול בלי לפגוע בבני אדם. ואף מילה על התרומה הפוטנציאלית של כתבות כאלו לקידום האנורקסיה.

אבל בטח תגידו, מה לך ולזה. כאילו שאין לך מה לעשות בחיים עכשיו – להתרגז מכתבות, ועוד כאלו שבעיתון שעשוי מנייר שמי בכלל קורא אותו היום כשיש אינטרנט. ואתה בכלל רזה שחיף שאוכל כמעט רק אורגני, מגדל ירקות בגינה ועושה ספורט. נכון, אבל לא נכון – סבלתי מיחס מזלזל מרופאים ששלחו אותי "להשמין" כיוון שאני ב"תת משקל חריף". זו תמונת המראה של מה שואנדר סיפרה – אנשים ללא הסמכה מתאימה שחושבים שהם יודעים יותר טוב ממני מה טוב לי ומה עדיף לי; אנשים שניזונים מתזונה מערבית לקויה, רזים ושמנים כאחד, שאני לא מסתדר להם בעין; אנשים שכותבים על דברים ומזדעזעים מ"תופעות" ומ"מחלות" מבלי שהם מבינים בזה כלום – וגם אם כן, ההבנה נובעת מניסיון אישי שלא מייצג שום דבר. הנזק כבר נעשה ועכשיו צריך לתקן אותו, לא לגלגל אותו על מי שזה לא מגיע לו ועל מי שלא אשם. קשה לי מאוד עם המצב הזה. אסור לעמוד מנגד.

מודעות פרסומת

אודות האבסורד

זה לא אמיתי.
פוסט זה פורסם בקטגוריה הגות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובתך להלן

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s