מהגנה להתקפה – ארגון העיתונאים יוצא לשטח

בשלב מסוים בחיים שלי אני חייב לקום ולהגן על עצמי. גם אם זה אומר לעזוב את העמדה הנוחה מול המחשב, או זו הקצת פחות נוחה מול הכיתה, ולצאת להפגין. לפעמים זה קורה בטבעיות, ולפעמים זה קורה מאוחר מדי, שכבר קורים אירועים קריטיים שעלולים לפגוע מהותית ומשמעותית במקצוע שלי, וזה אומר גם בי. אז יוזמים אירוע, או מצטרפים לאחד כזה – קמים, מוצאים את המקום, עושים מה שצריך (ביורוקרטית, טכנית וכו'), מציירים שלט או שניים, עומדים – ואז מה? אריסטו ואחרים חילקו את החיים שלנו לשניים – תוצאות ומעשים – איך אנו עומדים על היחס בין אלו ואלו – ומה יותר חשוב? ואיך עושים את זה כמו שצריך? והאם יש בכלל "כמו שצריך"?

וזה בדיוק מה שקרה ביום ראשון האחרון. ארגון העיתונאים יזם הפגנה חפוזה מול משרד המשפטים בירושלים כדי למחות על כוונת היועץ המשפטי לממשלה להעמיד לדין את עיתונאי "הארץ" אורי בלאו על החזקת מסמכים סודיים שלא בסמכות, מה שבחוק נקרא (לצד דברים אחרים) – "ריגול חמור". אני לא עיתונאי, אבל המקצוע יקר לי – כי החברה יקרה לי. עיתונאים לא יכולים לעבוד עם חרב על הצוואר – למרות שהיא שם כל הזמן בדרך זו או אחרת. ואם לעיתונאים יעשו את זה – אז גם אני אהיה על הכוונת. זו לא פסימיות – זה עוד צעד שנועד להצר את מי שחושב שהוא יכול לבנות פה חברה טובה יותר על סמך חשיפת הקלקול והבאתו לכדי תיקון. יש פה מספיק מי שרואה את העולם הפוך – ושאת המקולקל לא צריך לתקן.

זה אחד הקטעים הכי טובים בהצגה הזו שהיועמ"ש והפרקליטות עושים לנו – ברור להם לגמרי שאורי בלאו אינו מרגל. הוא לא מסר את המסמכים לאויב, הוא לא מסר אותם לאף אחד, ובטח לא עשה בהם שימוש פוליטי – להפיל איזה קצין או פוליטיקאי שלא מסתדרים לו בטווח הראייה. יש גם את הטענה הזו שעיתונאים רבים משתמשים בה – "כולנו מחזיקים מסמכים כאלו ואחרת לא נוכל לעבוד". זו טענה בעייתית, כי עצם ראיית המצב כ'טבעי' לא הופכת אותו ל'נכון' או 'ראוי', עד כמה שזה נכון או ראוי. הטענה הזו לא מתמודדת עם המצב החוקי, שהרי אותו צריך לשנות. וזה מה שברור לגמרי ליועמ"ש ולפרקליטות – לדבריהם, הם היו מאשימים את אורי בלאו בכל עבירה אחרת בחוק העונשין, אלא שפשוט הסעיף הזה הוא הכי מתאים ובמקרה הוא תחת הרובריקה "ריגול חמור", ולא יותר.

וזה מה שאני נוהג לכנות בנימוס רב "קשקוש גמור". כי מה שהם עושים זה להוריד את מי שלא מסתדר להם בטווח הראייה, ולהפחיד את העיתונאים האחרים ש"עברו את הגבול". הווה אומר – הכל טוב ויפה אבל מי שעכשיו מתכוון לתקוע בנו אצבע בעין, אנו ניכנס בו בכל הכוח, גם אם לא יצא מזה כלום בסוף. מצב פשוט שבו הרגולטורים שאמורים לשמור עלינו ולעבוד לטובתנו, חושבים שהאזרח הוא האויב שלהם – כי הוא מאיים להם על מקום העבודה, כי הוא מפריע להם לעבוד כמו שהם היו רוצים ולא כפי שהם אמורים, כי הוא יפריע להם מלהגיע אח"כ לכסא מרופד באיזה תאגיד ענק שידאג להם לכל חייהם.

אז הצטרפתי לעיתונאים ולאנשי ההסתדרות בדרך לירושלים. כשהגענו לשכונת שייח ג'ראח, שם ממוקם משרד המשפטים, התמקמנו ממול והתחלתי לצייר שלטים ביחד עם עוד כמה מהנוכחים. ההפגנה הייתה תחת שמש צהריים קופחת. 40 אנשים הגיעו ואני ביניהם. מעט עיתונאים באו, ואליהם הצטרפו אנשי אגודת העיתונאים ירושלים – שזה אומר, דני זקן וחבריו לרשות השידור (האגודה מאגדת עיתונאים בכל הארץ, אך רבים מחבריה הם אנשי רשות השידור) שכידוע ממוקמים ברובם שם גם כך. נשאו דברים: חיים הר-זהב (מהחדשות המקומיות, ארגון העיתונאים), שלומי אלדר (ערוץ 10), עוזי בנזימן (העורך האחראי של העין השביעית), דני זקן (קול ישראל, אגודת העיתונאים ירושלים), יזהר באר (מנכ"ל ארגון קשב).

עברנו את הכביש לצד של גדר משרד המשפטים. מהצד השני, אנשים הסתכלו עלינו מחלונות המשרד, ועד כמה שהצלחתי לראות, לא בעניין רב. גם העוברים והשבים בחניון המשרד לא התעניינו בנו ממש. הצטופפנו בצל, עד כמה שאפשר – החזקנו שלטים, בקושי קראנו קריאות קצובות, ובערך אחרי 20 דקות לא היה לגמרי ברור מה עוד יש לעשות שם. לאחר מכן, התקפלנו. באנו להפגנה הזו לא ממש מוכנים, והתנהגנו כאילו אנו לא באמת רוצים להיות שם. ועם זאת, הסיקור התקשורתי היה לא פחות ממדהים – ולא חשבתי שיהיה אחרת – בכל זאת, מדובר בעיתונאים (ויש להם חברים עיתונאים). אפילו אני הופעתי, כאילו הייתי זליג של וודי אלן (ולא של רשות השידור), באחת התמונות.

עיתונאים יודעים לסקר, ובטח לא יודעים להפגין או רגילים בכלל למצב הזה, עד שהיה נדמה כאילו אנו ממש מובכים מעצם המעמד – להפגין בשביל עצמנו. וכשהגיע הרגע שבו צריך לעזוב את המקום הנוח כדי להגן על עצמנו, היה קשה לרבים מאיתנו לעשות זאת. וזאת למרות שהרגע הזה לא הגיע עכשיו – הבנו כבר מזמן, כאזרחים וכעיתונאים, שעד שנציגינו יתחילו לעשות לביתנו כולנו ולא רק לביתם, נאלץ אנו לגרום להם לעשות לביתנו.

וזה במידה מסוימת, לגמרי בסדר – לא צריך לשכב על כבישים, גם לא לשרוף צמיגים, בטח לא לנהוג באלימות, ואפילו את הקריאות הקצובות המוכרות אנו לא חייבים. מה שאנו כן חייבים, זה לעשות מה שאנו יודעים – לכתוב, לקרוא ולהקריא – נאומים מוכנים חוצבי להבות שאם מישהו ירגיש נבוך מכדי לקרוא, נמצא את מי שזה באמת בדמו והוא יעשה את זה; לעשות רעש והרבה רעש; ואנו צריכים 'מנצח' שינצח על ההפגנה – כי גם הפגנות צריכות סדר ומקנות תחושה טובה יותר, וכי אין צורך לחכות לסיקור שיחזק אותנו לאחר מעשה. מטופש ככל שישמע – צריך בגדים נוחים, כובעים ומים. לצד זה, כדאי שיהיו עוד הפגנות – כדי שהעיתונאים יתרגלו לקום מהכסא ולהגיע כשקוראים להם. לרגע אני לא אומר שההפגנה הזו לא הייתה חשובה – היא אפילו חשובה מאוד וטוב שקרתה, וכן ירבו, לכל הרוחות, שירבו כבר!

מה שמעט חרה לי הוא שחוץ ממני ומענת באלינט, כמעט ולא היו בהפגנה נציגים מובהקים של בתי ספר וחוגים לתקשורת. אם היינו שופטים את מצב התקשורת לפי כמות הסטודנטים בוגרי תואר בתקשורת, היינו יכולים לחשוב שהמצב טוב. אבל זה ברור לגמרי שהמצב בכל שדרות התקשורת רחוק מלהיות טוב, והוא אפילו ממש לא טוב (כל זה יהיה בתקווה בפוסטים אחרים). רק מה, חוגי התקשורת מלאים באנשי סגל שעזבו את התקשורת והעיתונות ושהעיתונות יקרה להם. ולמרות זאת, אף אחד מהם לא מגלה עניין במתרחש, בכל אופן לא משהו שידוע לי עליו ואני משתדל לברר. בטח לא בהקמת ארגון העיתונאים החדש, שאין לי שום ספק בכלל שהוא מביא תקווה לענף.

בזאת אני קורא לדיקאני חוגי התקשורת השונים – צאו מהמשרדים שלכם, כנסו לכיתות, וצאו לשטח. קחו את הסטודנטים איתכם ולמדו אותם על המתרחש בשטח. אני משתדל לעשות את זה במעט ההשפעה שיש לי – להסביר לסטודנטים היטב מה מחכה להם, ומנסה לשכנע אותם להפגין עכשיו כדי שלא יצטרכו להפגין אחר כך. אבל לכם, הדיקאנים, אנשי הסגל הבכיר – הפרופסורים והמרצים מהמניין – לכם יש כוח רב – עשו עימנו חסד, ותוציאו את הסטודנטים להפגנות – כדי שיהיה לנו בכלל למה להיות כאן.

מודעות פרסומת

אודות האבסורד

זה לא אמיתי.
פוסט זה פורסם בקטגוריה (אי) כבוד למגזר, הגות, לא חברתי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובתך להלן

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s