מאהל זה או אחר

למחאה הזו פנים רבות, כמו גם לאירועים הסובבים אותה, כמו רכיבת "מסה קריטית" לצדק חברתי שבה אני משתתף. אם יש משהו שלמדתי עד כה במחאה, זה שחשוב להשתתף בפעילויות קטנות ולבקר במאהלים האחרים. ברכיבות "מסה קריטית" האחרונות, ביקרנו בהם וזכיתי לראות את המחאה מצדדים אחרים שנוהגים פחות להציג (בתקשורת, ובכלל…), אלא אם אתה האנתרופולוג מעיתון הערב. המפגש בין אירוע שולי למאהלים שוליים הוא מפגש מעניין, מכיוון שבו ניתן לראות את הפנים האחרות שפחות נוח לראות. כשהפנים האחרות מוצגות, לרוב הן מוצגות כמקשה אחידה – אלו ש'כאן' ואלו ש'שם'. בגישה זו מתפספס הגיוון הענק בין האנשים והבעיות שהם נושאים איתם – כל מאהל והבעיות שלו.

במאהל יפו הממוקם בגן השניים (על רחוב יפת), פגשנו ערבים ויהודים שיושבים יחדיו. כבר סיפרתי על הבעיות שלהם – וזה מעט אחרת ממה שניתן לחשוב או להכיל. הבעיה שלהם היא מיקס של סוגיות לאומיות עם סוגיות אזרחיות לצד בעיות דיור מהותיות – לא ברור להם איפה מתחיל ונגמר הדיון בין כל אלו. ברור למדי שכ750 משפחות ביפו, יהודיות וערביות, עומדות בפני פינוי מביתן ואין להן לאן ללכת – חלקן כבר פונו וגרות באוהלים עוד מלפני תחילת המחאה. הפינוי יתרחש בגלל האידיאולוגיה המנחה את אלו שלמעלה. אתם יודעים למה – ולצד זה, תוצאת העניין והמשכו היא חמדנות של עיריית ת"א והחברות עמידר וחלמיש. הפרטה, אם שאלתם, היא עניין של גישה ולא של בעלות – ולאחר הפינוי, ימכרו הבתים והאדמות "על המשקל" למרבה במחיר, ומסיבות שונות (כמו נסיקת ערך הנדל"ן הקרוב לים) יש הרבה כאלה. אני רק מחכה לרגע שיניחו לעבר כדי לטפל בהווה.

במאהל התקווה הממוקם בפארק השכונה (על המשך דרך ההגנה), פגשנו במתחם גדול ובו המון הורים וילדים, נשים וגברים, תיכוניסטים וסטודנטים. המאהל מחולק לשלושה חלקים שמוקמו בהתאם להיכן שהיו מספיק עצים שיסוככו על האוהלים. לאנשים כאן יש בתים ודירות אך הם הולכים על חבל דק – הם לא עומדים בנטל והמרחק מהעין הציבורית (ז"א, מהמרכז) מאפשר התעלמות גורפת והתעמרות מצד גופי העירייה השונים. יש להם עוד בעיה, המשותפת לרבים מבני שכונת התקווה – אתם יודעים מה היא. בעיני, הבעיה היא לא שלהם – אבל היא שורש העניין. בגלל כל אלו, המציאות שלהם אינה מבטיחה נחת.

במאהל פלורנטין הממוקם במרכז שדרות וושינגטון, פגשנו מעט אנשים – הורים וילדים, סטודנטים ואנשי הסביבה – שוכרים ומעט דיירי קבע. המאהל שלהם מאוד קטן וחביב ובעיותיהם דומות לאלו של שכונת התקווה, רק שלהם אין קרקע של ממש לדרוך עליה – רוב בנייני השכונה מוזנחים מאוד ומוחזקים בידי משכירים שנמצאים בחלקם הרחק הרחק מכאן, ואין להם שום עניין בלשפץ או להילחם על שיפור בתשתיות. שכונת פלורנטין עובדת במידה רבה כמו מונופול עסקי – מחירי השכירות עולים שם כמעט בהתאמה ומי שמחפש לברוח, עדיף שיברח מחוץ לשכונה. אבל לא שיש ממש לאן.

נסענו גם למאהלים הממוקמים מחוץ לת"א. בבת-ים, המאהל ממוקם למרגלות בניין העירייה. המאהל קטן מאוד ומורכב ממשפחות עם ילדים, חלקם משפחות של אסירים משוחררים שהשתקמו ורוצים לחיות. אבל, זה קשה. משה כהן ויגאל דותן, ממקימי המאהל, מספרים שראש עיריית בת-ים שלומי לחיאני יודע ללכת לרוטשילד ללחוץ ידיים אבל מהם הוא מתעלם (מוכר לכם מהיכנשהו?). מאז שהם שם, רוב אנשי העירייה נכנסים מדלתות אחוריות כדי שלא יצטרכו להסתכל להם בעיניים. אני מהמר על כך שרוב אנשי העירייה מרוויחים משכורות דומות ליושבי המאהל העובדים. אנשי המאהל עובדים ממוקדם בבוקר ועד שעות הערב המאוחרות ומרוויחים מעט. לחמש משפחות אין בית לחזור אליו, כך שהמאהל הוא האופציה היחידה. עקב מעמדם בחברה, הם מפחדים מהמשטרה שלטענתם רק מחכה שהם יעשו טעות. הם בוחרים במאבק לא-אלים – אך גם זה לא מעניין את העירייה שהוציאה להם בימים אלו צו פינוי בהול.

לא הצטרפתי לנסיעה למאהל שכונת ג'סי כהן בחולון עקב כאבי גב ורגליים, אך באתי לשם לבדי יומיים לאחר מכן באירוע שהרים העיתונאי יהודה נוריאל. הגיעו לשם הרבה אנשי תקשורת, צוותי צילום ואנשים מוכרים כמו צ'רלי ביטון. המאהל הזה ראוי לפוסט נפרד שייכתב בהמשך. המאהל יושב "על קוצים" ועיריית חולון (הידועה בנדיבותה כלפי יושבי השכונות) רק מחכה לרגע שבו תוכל לפנותו, והנה זה בא – נסענו לשם שוב אתמול עקב כך. המאהל מורכב ממשפחות קשות יום מהשכונה שרגילות לאווירת הפינוי המרחפת מעל לראשם ולקרקע הכמעט ונשמטת תחת רגליהם. התחושה שהתעוררה אצלי במפגש איתם הייתה קשה, ועל כך אפרט בהמשך.

המחאה מעבירה הילוך והצעדים שינקטו עוד לא ברורים לכולם. אבל זה עובד, וצריך לתת אמון רב בגוף המחאה וזה לא פשוט. המחאה קוראת תיגר על הסדר הישן – המאהלים הקטנים והשונים באים ממנו והם מציפים את הבעיות שבו על פני השטח, וטוב שכך. ולכן, גם אם יפורקו, עכשיו אי אפשר להתעלם ממה שצף. לכן, אני קורא להציף בעיות, להצטרף לאירועי מחאה שונים ולבקר היכן שנדמה ששכחנו שקיים – סבלתי וכאבתי לבד, שתקתי במידת מה עד עכשיו, ואני לא מוכן לעמוד מנגד יותר.

מודעות פרסומת

אודות האבסורד

זה לא אמיתי.
פוסט זה פורסם בקטגוריה (אי) כבוד למגזר, לא שמתי לב?. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובתך להלן

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s