לצאת להפגין

מדי יום נכתבים הררי מילים על המחאה החברתית, המכונה "מחאת האוהלים", ובדבר חשיבותה והכרחיותה. כבר מזמן פגענו בתחתית וזה עצוב מאוד – המצב הפך מזמן מבלתי נסבל למרגיז. לפני שאעבור לחיבור האישי שלנו למחאה הזו, חשוב להגיד כבר עכשיו – זו מחאה פוליטית לגמרי – פוליטיקה היא השתתפות הציבור בדיון הציבורי. מה שכ"כ משמח אותי (וכנראה גם בכלל) היא שסוף סוף מתרחש כאן דיון והציבור משתתף בו. פוליטיקה אינה עסקנות מפלגתית, למרות שנוטים לבלבל ביניהן, לרוב בטעות או במכוון (למי שרוצה להבין למה – שיקרא את הטורים של סג"ל וליבסקינד במעריב. בהצלחה, או שלא). אפשר להשתתף בדיון בדרכים רבות. הנה הדרך שלי.

לפני זמן מה, 'נזרקנו' מהדירה השכורה שלנו – בעל הבית לא חידש איתנו חוזה. שילמנו לו 3000 ש"ח לחודש – עצוב, אבל זה זול לכל הדעות בשביל דירת 60 מ"ר בהרצליה. הוא הכניס את הבן שלו במקומנו, שככל הנראה גם עמד 'להיזרק' מדירתו השכורה ברמת אביב. חיפשנו וחיפשנו דירה במחיר סביר – קבענו תקרה של 3500 ש"ח לחודש – ולא הצלחנו למצוא דירה ראויה אפילו בסכום הזה. חזרנו להורים, והחפצים שלנו מאוחסנים כבר כמה חודשים טובים במחסן (שעליו אנחנו משלמים). בטווח זמן של שנה, מחירי הדירות בהרצליה קפצו ביותר מ25%, לפי חישוב גס שעשיתי על בסיס מודעות בעיתונים ובאינטרנט. מזל גדול שספגנו התייקרות קלה יחסית במוצרים, שעליה נפרט בפוסט נפרד. קלה או לא, זה קרה. גם במחירי הנסיעות באוטובוס – במהלך שנה וחצי – מ5.30, ל5.50, 5.80, 6.00 ו6.40 לנסיעה מקומית – סה"כ, כ20% (מה ששוחק את ההנחה שמקבלים על הרב-קו, כי היא נשארה קבועה). טיפולים רפואיים, שיניים, אוכל, בגדים, וכל הקשקשנים שדיברו על פינוקים, לעזאזל, אפילו יקר לשתות בירה בפאבים – שאלו שלא ייקרו את המחיר, החליפו את הכוסות לכאלו קטנות יותר, שזה גם סוג של התייקרות. נמאס לי לשמוע כל פעם את ה"אבל" הזה (במיוחד אצל נבחרי הציבור) – “אנחנו עושים כ"כ הרבה, אבל, אין מה לעשות, השוק…” וכו'. אני הרגשתי שאכלתי אותה כבר כשהשתחררתי מהצבא, אבל לא הבנתי עד כמה.

לא הקמנו אוהל. למה ? קשה לי לומר. יכול להיות שאין לי את האומץ שלדפני ליף יש. יכול להיות שאני מפגין בדרך שלי – מדבר על זה עם מי שאפשר, מסרב לשתוק גם כשמבקשים ממני, חושף, כותב טקסטים. יכול להיות שאני לא מיואש מספיק. יכול להיות שהחיבור שלי למחאה הזו הוא יותר נפשי – שהרי אני כבר יותר מחצי שנה, כמו שאני מתאר לחבריי, ספק בצחוק ספק בעצב, 'בדואי' – אדם בלי בית קבע. גם בבית, אני מרגיש באוהל.

כן יצאנו להפגין בשבת. למה ? מבחינתי, צריכה להיות הפגנה כזו כל שבת, עד שהמדינה הזו תתרסק (למרות שטכנית, היא כבר התרסקה). אבל הסיכוי שזה יקרה נמוך, כי צריך לעבוד ולנוח ולשלם חשבונות. זה מה שכל כך מעצבן. ובכל זאת, צריך להפגין – כי אנחנו נדפקים כל הזמן ומי שדופק אותנו כל הזמן מסתתר, מאשים מישהו או משהו אחר ולא לוקח אחריות על המעשים שלו – הגיע הזמן שהוא יראה את הפנים שלנו. אם יש לו את האומץ, לפחות שיעשה את זה בפנים – כי עד עכשיו רק מבטיחים הבטחות ומתחבאים כשהן לא מתקיימות. אבל אין לו את האומץ ויש לו הרבה מה להפסיד. לנו יש אומץ ואין מה להפסיד.

המשך יבוא.

מודעות פרסומת

אודות האבסורד

זה לא אמיתי.
פוסט זה פורסם בקטגוריה הגות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובתך להלן

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s