חוויית בוקר

בשעה 7:25, השעה הקבועה, המתנתי לאוטובוס 502 בצומת הרחובות הרב קוק ווייצמן בהרצליה. האוטובוס הגיע ועליתי עליו. כמו בכל יום רגיל – נוהל שגרתי. אין לרוב מקומות ישיבה ונאלצתי לעמוד. נסיעה קצרה עד תחנת צומת הסירה והנה התפנה מקום בשבילי. התיישבתי.

לפתע החלה נושבת רוח בעורפי. לא היה זה המזגן שהחל לפעול במלוא העוז אלא רוח פרצים שהגיעה מדלתו האחורית של האוטובוס. חשבתי לעצמי, איזה מוזר הנהג הזה, מה הוא לא שם לב שדלתו האחורית של האוטובוס פתוחה לרווחה? יושבי האוטובוס היו שקטים להפליא, אף אחד לא פצה פיו באומרו לנהג כי דלת האוטובוס פתוחה. הופתעתי, פעמים רבות נסעתי באוטובוס ובמקרים בהם נותרה דלת האוטובוס פתוחה לא חלפו מספר שניות ונוסע מוטרד היה צועק לנהג: "נהג, תסגור את הדלת".

החלטתי לעשות ניסוי קטן – חשבתי לומר לנהג בעצמי אך הרמת קולי ושימוש במשפט המקובל לא היו מנת חלקי היום. אם לומר את האמת הם לא מנת חלקי בדרך כלל.
בניסוי כאמור שתקתי, האזנתי לשקט ששרר באוטובוס, לקול שריקת הרוח שנשפה בעורפי, הסתתי מבטים לכל עבר לראות אם מישהו מתייחס לסיטואציה הלא נוחה שנוצרה.
שמעתי מילמול חלוש: "למה הוא לא סוגר את הדלת", מישהי כנראה מילמלה בווליום שרק היא שמעה, אבל במקרה זה גם אני שמעתי.

הנהג ממשיך לנסוע, הוא על הכביש המהיר, הדרך קבועה ואין סטייה ממנה. הדלת עדיין פתוחה לרווחה, הרוח עדיין נושבת בקרירות של בוקר ואני שותקת ומקשיבה. הזמן שעבר נראה כמו עשר דקות לפחות, אם לא יותר, אך למעשה היו אלו כחמש דקות אם לא פחות מכך. למעשה היו אלו דקות בודדות שהתארכו לאורך הניסויי.

במפתיע שמעתי קול חיכוך, חריקה קלה של גומי, הרוח התמעטה, זהו, הדלת נסגרה.
יש עוד תחנות בדרך, לי יש עוד זמן נסיעה, אך בכל תחנה שעצר הנהג הוא היה במבחן, האם שוב ישאיר את הדלת פתוחה? האם יסכן את נוסעיו באיזו שטות של רגע כתוצאה מחוסר תשומת לב?

לא אוכל לומר כי הנהג לא מקצועי – טעויות אנוש קורות. מה שהיה חשוב לי בניסוי הוא תגובת האנשים, השקט ששרר, אף אחד לא רוצה לומר, אף אחד לא רוצה להיות הנוסע המתלהם שצועק לנהג לסגור את הדלת. כמו דגים. קשה להגדיר את המסקנות מהניסוי הזה. ייתכן ומדובר רצייה חברתית בגינה איש לא דיבר, אולי מדובר על מחשבה כי עוד רגע הדלת תיסגר ומכאן אין כל חשש או שמא ייתכן שאף אחד לא שם לב שהדלת פתוחה (מלבד הבחורה הממלמלת)?

אני נשארתי עם מחשבות ואוכל לבחון אותן בפעם הבאה שהמקרה יחזור על עצמו. לא שיש לי שאיפות לכך, אבל אם יקרה, אני מקווה להיות שם. להקשיב.

מודעות פרסומת

אודות האבסורד

זה לא אמיתי.
פוסט זה פורסם בקטגוריה הגות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובתך להלן

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s